החלטה בתיק רע"א 3974/05

א.        בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת דותן) מיום 24.3.05 בע"א 3986/04, בגדרו נתקבל ערעורה של המשיבה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי (הרשם השופט שילה) מיום 24.11.04 בבש"א 23228/02 בת"א 1580/02.

ב.        (1)    הרי עיקרי ההליכים בתיק: המשיבה, חברה קבלנית, הגישה תביעה בסדר-דין מקוצר נגד המבקשות לתשלום חשבונות בסך של כ-32 מליון ש"ח בגין עבודות שיפוץ, בניה ופיתוח של היכל תרבות בבת-ים שביצעה בעבורן. ביום 20.6.02 הודיעו הצדדים לבית-המשפט (הרשמת שיצר) כי הגיעו להסכמה על תשלום 18 מיליון ש"ח באופן ובמועדים שיפורטו בהסכם נפרד, שיערך בהקדם. ההודעה קיבלה תוקף של החלטה. ההסכם הנפרד לא נחתם והתשלום לא שולם.

           (2)    ביום 4.3.03 החליטה מועצת המבקשת 1 שלא לאשר תקציב-בלתי-רגיל לצורך ביצוע ההסכם. המשיבה מצידה ביקשה לחייב את המבקשות בביצוע ההסכם.

           (3)    ביום 18.3.03 הגישו המבקשות תביעה בת"א 1366/03 לסעד הצהרתי לפיו אין בהסכמה מיום 20.6.02 משום הסכם פשרה, אלא אך שלב במו"מ; או לחילופין, שההסכמה הושגה על-בסיס עובדות שיסודם בתרמית. ביום 2.5.03 קיבל בית-המשפט (הרשמת - כתארה אז - השופטת שיצר) את בקשת המשיבה למחיקת התביעה. ננקטו הליכים על-ידי המבקשת בניסיון לבטל החלטה זו.

           (4)    ביום 24.11.04 החליט בית-המשפט (הרשם שילה) כי אין טעם לדון בבקשת המשיבה לקביעת אופן ביצוע התשלומים (ככל שההסכם תקף, ומבלי לקבוע דעה על כך), הואיל והזמן הסביר לעניין זה לפי ההסכם חלף זה מכבר.

           (5)    המשיבה הגישה ערעור על ההחלטה. בית-המשפט המחוזי (השופטת דותן) פסק כי מכוח ההסכמה מיום 20.6.02, אשר קיבלה תוקף של החלטה וקבעה את הסכום שאותו התחייבו המשיבות לשלם למערערת, ומכוח החלטת הרשם, אשר קבעה כי מועד התשלום חלף מכבר, חייבות המבקשות לשלם למשיבה 18 מליון ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.11.04 ועד יום התשלום בפועל, בנוסף להוצאות משפט ושכ"ט.

           (6)    על פסק-הדין הוגשה בקשת רשות ערעור. בה נטען כי שגה בית-המשפט קמא בקבעו כי ההסדר הדיוני מיום 20.6.02, שניתן לו תוקף של החלטה, השתכלל לכלל הסכם פשרה מחייב אשר ניתן להשלים את הוראותיו. עוד נטען כי שגה בית-המשפט קמא בהתעלמו מהוראת דין מיוחד החלה על העירייה לפי סעיף 27(ב) לחוק יסודות התקציב התשמ"ה-1985; בהכריעו לעניין תום-לבן של המבקשות ללא רקע עובדתי; ובאופן פרשנותו להחלטות הרשמת שיצר והרשם שילה. כן נטען, כי טעה בית המשפט בהתעלמו מן האירועים שקדמו להגשת ת"א 1366/03 ובקבעו כי לא הובאו בפניו ראיות לכך שהמבקשות פועלות לביטול ההחלטה למחיקת ת"א 1366/03. בנוסף נטען כי עולות שלוש שאלות בעלות חשיבות משפטית וציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בתיק זה - לעניין היחס שבין חוק החוזים למערכת הדינים המיוחדת שחלה על רשויות מקומיות; לגבי מהותו של הסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה; ובאשר לפרשנות הסכמי פשרה עם רשויות מקומיות.

ג.        לאחר העיון (המייגע, יש לומר) בכתבי הטענות ובשפעת המסמכים שצורפו אליהם, שכבר הייתי אנוס להידרש לרבים מהם במספר החלטות קודמות בגדרי בקשה לעיכוב ביצוע מ-20.4.05, 17.5.05 ו-30.5.05 - הגעתי, לא בלב קל, למסקנה שיש מקום להעביר את התיק לדיון בהרכב. שלא כשיגרה בהעברה להרכב, אנמק זאת בתמצית.

ד.        (1)  המדובר בסכסוך באשר לתשלום למשיבה בעבור בנין ציבורי בבת-ים. אכן, לא אכחד כי נוצר רושם עגום עד מאוד באשר להתנהלותן של המבקשות, ובראש וראשונה המבקשת 1, עיריית בת ים, רשות ציבורית, בנושא דנא. על רשות ציבורית והתנהגותה חולשים כללי המשפט הציבורי והמינהל התקין גם בהתדיינות אזרחית, לא כל שכן בנושא שנטענו בו טענות הקשורות בהחלטותיה כרשות ציבורית. לא אוסיף למנות כרוכל את השתלשלות התיק. אומר רק בקצרה, כי חלק מנסיגתן של המבקשות מן ההסכמה לפשרה ביוני 2002 היה נעוץ בכך שהבודק אותו מינה מבקר המבקשת 1, ושמו אינג' ש' פן, בקשר לסבירותו של חשבון המשיבה (בבקשה הנוכחית - סעיף 5 - נאמר כי הבודק מונה מטעם המבקשות, והיה צריך לומר, על-ידי מבקר העיריה) השלים שלב ראשון בעבודתו ב-23.6.02, והנסיגה באה בחלקה בעקבות הממצאים. ואולם, הדעת נותנת כי המבקשת 1 ידעה כי הדו"ח קרוב, אם כן מדוע הסכימה לפשרה - למסגרת של פשרה למצער - בסך 18 מליון ש"ח בבית המשפט רק ימים ספורים לפני הדו"ח, ב-20.6.02? האם כל מטרת הפשרה היתה להביא להסרת עיקולים שהוטלו לבקשת המשיבה, כטענת המשיבה - ואם כן היכן אמות המידה הציבוריות של העיריה?

           (2) ועוד, נמסר בבקשה כי בדיון בבית המשפט ב-29.12.02, הודיע בא כוח המבקשות כי הוברר להן שהמשיבה פעלה בתרמית בנושאים שונים, ולכן יבקשו לתבוע ביטול הפשרה. בהמשך להחלטתי בבש"א 3442/05 מ-30.5.05, אעלה שוב את השאלה הכיצד, אם בתרמית - לא פחות - עסקינן - מוגשת למועצת העירייה פשרה בסך 15 מליון ש"ח על דעת מבקר העירייה (שמינה כזכור את אינג' פן לבדוק), גזבר העירייה, המנכ"ל ועורכי הדין, אלא שמועצת העירייה לא אישרה את הפשרה, וזאת לאחר דיונים ב-23.2.03 ו-4.3.03, וברוב של 11 מול 10; ובתצהיר מיום 15.4.03 במסגרת עת"מ 1178/03 אלחרר נ' ראש עיריית בת ים תיאר ראש העיר את הפשרה של 15 מליון ש"ח כחיובית אל מול תביעת המשיבה בסך 31 מליון ש"ח, ואת הכשלתה במועצת העיריה כפוליטית. ומה על בירור התרמית, לא פחות, שנטענה רק חודשים ספורים לפני כן? האם הוגשה תלונה פלילית? ועוד, לשאלתי בגדר בש"א 3442/05 א' (בקשה לעיכוב ביצוע) הושב על-ידי המבקשות כי החוב שאינו שנוי במחלוקת היה 2,121,702 ש"ח והוא שולם. כיצד מתישב הדבר עם סברת המבקשות בראשית 2003 כי הבאת הנושא למועצת העיריה היתה נכונה בשל גובה הפשרה (15 מליון ש"ח) לעומת התביעה (31 מליון ש"ח) - ויוזכר כי מסגרת הפשרה בה דובר בבית המשפט ב-20.6.02 היתה 18 מליון ש"ח? להיכן נעלמה התרמית, ומה פשר הפערים?

           (3) ועוד, הוגשה על-ידי המבקשות ב-18.3.03 נגד המשיבה התביעה בת"א 1366/03 לקבלת סעד הצהרתי לביטול הפשרה; וזאת, זמן קצר לפני תצהיר ראש העיר בפרשת אלחרר מ-15.4.03. בקשה לסילוק על הסף של תביעה זו מטעם המשיבה מיום 10.4.03 נתקבלה על-ידי בית המשפט ביום 22.5.03 לאחר שהמבקשות לא הגיבו לה - וטוענות הן כי הבקשה לא נתקבלה אצלן הגם שהמשיבה מציגה עתה אישור לגבי מועד המסירה, הוא יום הגשתה של בקשת הסילוק על הסף. תמיהה היא, מדוע טרם מוצו - לאחר כשלון הפשרה במועצת העירייה, הדיונים בבקשות לביטול פסק הדין שניתן בעקבות ההחלטה לסלק על הסף, ודיון כזה קבוע כנמסר ל-8.12.05.

           (4) באשר לשאלות שבבקשת רשות הערעור גופה, דעת לנבון נקל, כי גם אם ההסכמה מיום 20.6.02 טעונה השלמות כאלה ואחרות, היא הוצגה לבית המשפט כפשרה, וכדי לסגת הימנה יש צורך בנימוקים טובים. התנהגות המבקשות כמתואר אינה מסייעת להן - ושוב, ובראש וראשונה, אם בתרמית עסקינן, מדוע מו"מ לפשרה ולא תלונה פלילית, ואם אין תרמית, מדוע אין הפשרה טובה. הרי בכספי ציבור עסקינן, ואין פרנסי המבקשות ובאי כוחן עושים בתוך שלהם, ואין להלום מצב של "איש הישר בעיניו יעשה", ברצותו חוגג וברצותו ממוגג. הטענות המועלות בבקשה הנוכחית מתמקדות בהתיחסות בית המשפט המחוזי לפשרה, אך אין הן משיבות על התמיהות שהועלו לעיל, ובראש וראשונה על עצם ההסכמות לפשרה בצורה זו או אחרת בבית המשפט ולימים בהגשה למועצת העיריה, אלא אם כן נניח כי אכן היה בכך באותו שלב הישג למבקשות - ואזי היכן התרמית? ושוב ושוב - אם תרמית, מדוע פשרה?

           (5) לא אדרש עתה ליחס בין חוקי החוזים למערכת הדינים החלה על רשויות מקומיות. אך אם דבקה הרשות המקומית במערכת דין הרשויות המקומיות, מי שמה להודיע בבית המשפט על מסגרת הפשרה?

           (6) ועוד, שאלה היא אם היה ניגוד כלשהו בין המבקשות, מדוע ייצוגן בצוותא? הרי חלק מן הטענות המרחפות קשור גם ביחסים ביניהן? ולא נמסר מי הם אלה המעורבים בפרויקט שנגדם הוגשה עתה תביעה על-ידי המבקשות לתשלום נזקים (ת"א 2073/05); כך, למשל, נטען בקשר לקנוניה בין מנהל הפרויקט שאישר בשעתו את החשבונות, וזכה אף לשבחים ב-1998, למשיבה.

           (7) לא נעלם ממני גם, כי ב-4.8.98 כתב מנכ"ל המבקשת 1 למנהל המשיבה דברי שבח וקילוס על עשייה "מעל ומעבר לכל תגמול".

           (8) נמסר גם כי המבקשת 1 אישרה תקציב לתשלום הסכם הפשרה.

           (9) כל אלה מטילים סימני שאלה כבדים באשר להתנהגות המבקשות, ויש לזכור כי בכל תמורות העמדות לכאן ולכאן "בין פשרה לתרמית" מיוצגות הן על-ידי אותם באי כוח.

           (10) מדוע מועבר התיק להרכב? כיוון שאף בגדריה של הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, מפי מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר, אחת מאמות המידה לשקול רשות ערעור בגלגול שלישי היא כשהמדובר בשאלה בעלת חשיבות ציבורית (עמ' 128); ראו גם ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, ס' 185 בעמ' 180. ככזה ראיתי לכאורה את המקרה דנא. ידי רועדת לדחות את הבקשה בלא שתהא הזדמנות לשקול את השאלות והתמיהות העולות מתוכה, אף שאינני בטוח כי העברת הבקשה להרכב צריכה לעורר נחת אצל המבקשות נוכח האמור לעיל. הדברים תלויים בראש וראשונה בבירור השאלות הקשורות בטענת התרמית בהליך בבית המשפט המחוזי, ולא אוכל - כעניין ערכי - לדחות את הבקשה הנוכחית בלא שהתמונה מתבהרת.

           (11) הבקשה מועברת איפוא להרכב.